<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
בכור אפילו בעל מום ופדאו מכהן אסור בגיזה ועבודה, ואסור למוכרו לגוי, ואין בו אלא היתר אכילה. וצריך למחות ביד גוי השומרו שלא יגזזנו ושלא יעבוד בו.
<h2>דף לה.</h2>
בכור שמסרו ישראל לשומר גוי והודיעו כי הוא בכור ולו משפט מות לקוברו שלם בעורו, וגוים חוקרים הענין ויודעים כי במומו כשר, וסופו מוכיח כי השומר בא במרמה לבעל הבכור ואמר לו דע כי סרסתי את העגל ושתק היהודי ואחר כך בא היהודי לבית הגוי וראה העגל שאינו מסורס ושתק. ובראות הגוי הלך וסירסו אחרי כך מיד, אותו בכור הוא היתר גמור.
<h2>דף מו.</h2>
אחד שקידש מעוברת חבירו, ואחר לידתה כנסה בתוך שלשים, ומצא לוולד מינקית ישראלית, והשביעה על דעת רבים שלא תחזור בה, לא הועיל כלום. שאין שייך על דעת רבים כי אם למי שנשבע לקיים דבריו כדין כמו דפשע בינוקי וכיוצא בו, שאז כל ישראל מסכימים לשבועתו כל מקום שהם. ואפילו הכי אם בא להתחרט ולהתיר נדרו משום מצוה, כמו זאת האשה דמחייבא בלשבת יצרה, וגם מצוה לה לינשא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, או מתחרטת ותאמר לחכם "כסבורה הייתי שהייתי יכולה לסבול להיות בלא בעל ועתה איני יכולה לסבול", דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, יש לה היתר. דאין לך דבר מצוה גדול מזה. וכמו שהסכימו כל ישראל לשבועתה כך יסכימו להתרתה. וכתב רבינו חיים זצ"ל שגם הנודר על דעת יחיד לא יוכל להתיר אם לא על פיו וברצונו. וגאון אחד מגאוני צרפת כתב שאין להתירה על ידי שנתנה המניקה עירבון גדול שלא תחזור בה, גזירה אטו אחריני. וכן כתב רבינו יהודה בר' יצחק [שיר ליאון] שאין להתירה על ידי ערבון ובטוח ממנה דלא הדרא מטעם זה.
<h2>דף מט.</h2>
ומי שמת בנו הבכור אחר שלשים יום ללידתו, חייב לפדותו אפילו אחר מיתה. ואם אינו רוצה ליתן, הכהן תוקף הימנו חמש סלעים לכתחילה על כרחו.
